חוזרת מהמטפלת שלי (כי כל מטפל צריך להיות מטופל), שהתמקד בכל מיני דברים, שקשורים אלי ובסופו, באופן מפתיע או שלא, הגעתי שוב לפיליפ פרויידנברג.
לפיליפ, להרמן ובעיקר לגדעון ולסבא שלי.
אני, במיוחד אני, שעוסקת כל הזמן בהעברה בין דורית ובהיסטוריה משפחתית והשפעותיה על ה"כאן והעכשיו", לא יכולה לברוח מההיסטוריה שלי.
והבטחתי לעצמי שאמשיך ואכתוב את המשך המסע, כי המסע הזה, שהיה אז, פוגש אותי עדיין, במסע האישי שלי.
ואני פותחת את היומן ואני רואה שיש דברים שעדיין לא רשמתי שקשורים לחוויות שהיו לי בבודפלד ואני תוהה אם לכתוב אותם, למרות, שכרגע, "לא בא לי עליהם", ואני מחליטה להמשיך ולדפדף ביומן ולראות מה כתבתי בהמשך (כי באמת, לא פתחתי אותו מאז שהגענו ובכל פעם אני קוראת רק את מה שרלוונטי).
ואני פותחת את הדף שנכתב כשהגענו לארקהוטל ברלין והמילים הראשונות שפוגעות בי הן: "אני מרגישה נגזלת".
וזה מחזיר אותי לטיפול שעשיתי הבוקר ומבחינתי זאת סיבה מספיק טובה לכתוב על זה ולא על פילוסופיות שעלו בי בביקור בבודפלד.
אבל רגע, לפני אתם צריכים קצת הבהרות. אם קראתם עד לכאן – המסע לברלין הוא מסע שורשים מתוך כוונה ליצור ריפוי. אז מה זה "ארקהוטל" ואיך הוא קשור?
"ארקהוטל" הוא מלון, בבעלות איש עסקים סעודי, שנבנה על חורבות בית האופנה של פיליפ פרויידנברג
וזה מה שכתבתי ביומן שלי בזמן המסע:
"מתקשה לכתוב. כולי כבדה והאוזניים מצטלטלות לי… אני מרגישה נגזלת.
אולי זה הסיכום של כל היום ואולי עכשיו, ברלין, בית המלון הזה, שיושב על פאר היצירה של המשפחה.
ואני מרגישה צורך להתנצל בפני פיליפ והרמן שלא עשינו – שלא עשיתי כלום כדי לשנות ואני יודעת שזה טפשי כי בכלל לא הייתי אז.
ואין שום לוגיקה במחשבות ובתחושות שלי והדמעות לא מפסיקות לזלוג והכאב בגרון גם הוא.
ואני שואלת את הכאב בגרון: "אם יכולת לדבר עכשיו, מה היית אומר"? והוא אומר: "זה שלי".
ואני תוהה גם למה לא הרגשתי ככה שהייתי בבית פרוידנברג.
אולי כי נסעתי בעקבות פיליפ ופיליפ לא היה קשור לבית פרוידנברג?
אני לא יודעת."
אני וגיזה, היסטוריונית שחקרה את ההיסטוריה המשפחתית של משפחת פרוידנברג, בכניסה לארקהוטל
חוזרים לאוגוסט 2017. דיברתי על זה עם המטפלת שלי. בעצם נסעתי בעקבות פיליפ בגלל היותו יזם עסקי על סף הגאונות.
הבית שנבנה בניקולסזה, בית המשפחה, שכן היה בו ראציונל עסקי (הסבא של סבא שלי אירח בו אנשי עסקים ושותפים עסקיים), פחות עניין אותי – הוא באמת היה בית המשפחה ואילו אותי עניין העסק.
אני קוראת את הספר "היזמים החדשים" של רונן גפני ושמחה גליק בהוצאת ספר טוב, תוך כדי הטיול בגרמניה ופה ושם עוצרת ואומרת לזיו: "זה בדיוק מה שפיליפ עשה".
אז פיליפ, בשלהי המאה ה- 19 היה יזם חדש, שהיה מתאים לתחילת המאה ה- 21.
או שאולי, כמו ששלמה המלך כתב: "אין חדש תחת השמש".
כי יזמות חדשנית, תמיד כוללת בתוכה הסתכלות אחרת על העולם בו אתה נמצא.
ואני, לפעמים שוכחת, אבל למעשה נסעתי בעקבות פיליפ והיותו איש עסקים מצליח.
מחפשת בתוכי את נקודות ה- DNA, שיאפשרו לי להתחבר בתוכי למה שיש בי.
כי כמו שאדם יורש צבע עיניים, כך, באמונתי, הוא יכול לרשת יכולות, הצלחות ועוד.
נחזור לגרמניה ולמה שכתבתי ביומן.
"אני יושבת במלון, רגלי לא החזיקו אותי יותר ולא הצלחתי לעמוד מול פקיד הקבלה. השארתי לזיו את העבודה וצנחתי דומעת ונטולת כוחות על הספה מול פקיד הקבלה.
והכאב מכה בי בעוצמה.
ואני חוזרת למה שכתבתי ביומן:
"כאן, באבנים האלו שהמלון המזויין הזה נמצא עליו, באבנים האלו נמצא פרוייקט חייו של פיליפ (וגם של הרמן)
והוא איננו עוד.
וזה כואב.
זה והעובדה שאין כבוד להיסטוריה.
בבית פרוידנברג בניקולסזה – יש.
זה ידוע כבית פרוידנברג ונשמר כבית פרוידנברג.
כאן – זה דף חלק. אבל אני מרגישה את האבנים שלמטה. הן יודעות.
סליחה פיליפ שלא הייתי שם לעזור למנוע את האסון שלא ניתן היה למנוע.
מזל שנפטרת לפני
מזלו של הרמן גם כן.
אני כותבת ופתאום תוהה את מי אני נושאת בתוכי – מי הוא זה שלא יכל למנוע (או לא יכלה למנוע) את האסון ואת התמוטטות בית האופנה, שאני נושאת בתוכי.
הרי אני בכלל לא חייתי אז (אפילו לא הייתי פוטנציאל של חיים)
ומי היא זו שחושבת, שבאמת יכלה למנוע את האסון הזה באחת התקופות החשוכות של העולם ושל העם היהודי בפרט.
מוזר."
לקריאת הפוסטים הקודמים של המסע שלי לברלין:
בודפלד, כי העיירה הזאת עדיין בוערת בתוכי
האם אפשר להיות בגרמניה בלי לראות שואה בכל מקום?