אנחנו נוסעים כבר מעל שעה וחצי. הרבה כפרים והרבה חקלאות
ואני לא מצליחה להוציא את מלחמת העולם השנייה ואת השואה מהראש.
עברתי מלחמה וחצי בחיי. מלחמת לבנון ומלחמת המפרץ ואני מבינה שאף על פי שאני, כמו מדינה שלמה נמצאת בפוסט טראומה אני לא באמת יודעת מהי מלחמה (ותודה לאל על כך).
וכן, המלחמה לא רק הייתה בחזית שלהם, או רק בערים הגדולות, המלחמה לחלוטין הייתה בבתים שלהם.
הרעב, הקור, הפחד, הטרור הם חוו את זה גם לפחות בכמה רמות.
גם הם, או לפחות חלקם היו קורבנות.
אולי אפילו עדיין.
יש בי שני שורשים.
השורשים הקולקטיביים של היותי יהודיה – ישראלית
והשורשים של יעל גרינברג, בת לנורית פרוידנברג ונכדה ליואל פרוידנברג.
ותוך כדי כתיבת השורות האלו אני מבינה שאין יותר פרוידנברג.
השושלת, שבעקבותיה אני נוסעת, נגמרת אצל סבא שלי.
ריקנות ממלאה אותי וגם חרדה. זוהי הסופיות בהתגלמותה.
מנסה להזכיר לעצמי ששם משפחה הוא רק מאפיין אחד במה שמרכיב את השושלת.
ולא מצליחה.
ואני תוהה, מה הקונסטלציה המשפחתית הייתה אומרת על זה.
זה בכלל אמור היה להיות פוסט קליל על שתי עיירות שביקרנו בהן.
אבל אני נוסעת וכל מה שיש בי זה תהיות איך האנשים לא החביאו יהודים,
איך היהודים לא התחבאו ביערות (כן, אני יודעת, יש הרבה סיבות ובכל זאת..).
ולמרות הנוף הירוק והיפה, אני מצליחה לראות רק עמודי עשן.
את הפוסט הקליל, אם אצליח, אשאיר לפעם הבאה + תמונות
כי כשזיו נהג אני הייתי עסוקה בלחשוב ולכתוב
והתמונות, הן חלפו בראשי ובליבי אבל לא נצרבו על המצלמה.
ואולי טוב שכך.