חיכיתי שהם ילכו
המארחים הגרמנים שלנו היו מקסימים אבל חיכיתי שהם יילכו.
שיהיה לי את הזמן שלי עם עצמי.
עם השושלת שלי. אם אלו שיצרו אותי (גם אם רק חלקית).
אחרי הביקור בבית הקברות הם נפרדו מאיתנו.
הם הלכו ואני חזרתי לבית הקברות.
(על המפגש שלנו עם המארחים מבודפלד, אפשר לקרוא כאן: בודפלד – שם למעשה הכל התחיל
בדמיוני, לפני שהגענו לבודפלד, ראיתי את עצמי מסתובבת בין המצבות.
3 או 4 או אולי אף יותר דורות של בני משפחתי קבורים בבודפלד.
אבל אין להם סימן ואין להם זכר.
בשלהי מלחמת העולם, איש עני, השתלט על המקום, עקר את המצבות וניסה
להפוך את המקום למקום חקלאי.
כמובן שזה לא הצליח לו…
כמה שנים אחרי המלחמה, תושבי בודפלד, לקחו חלק מהחלקה, שיטחו אותה,
הקימו מצבה (יותר נכון, הגיע רב מעיר אחרת והקים מצבה) וזהו.
אז מבחינתם יש שם את "בית הקברות היהודי"
מבחינתי, החלום שלי, של מסתובבת בהיסטוריה המשפחתית שלי – התנפץ לתוך מצבה,
ששם משפחתו של אותו סבא עתיק שלי אפילו לא רשום עליה.
חיכיתי שהם יילכו.
שהם ילכו ואני אוכל לעשות את "הדברים שלי"
הם הלכו.
זיו נשאר במכונית ואני חזרתי לבית הקברות.
אני לא באמת צריכה קברים כדי להתחבר לשורשים המשפחתיים שלי.
והחלקה הזאת שנקראת "בית הקברות היהודי בבודפלד" היא חלקת דשא (מטופחת יש לציין)
של 20 מטר על 2 מטר בערך שבסופם המצבה.
אז עליתי על החלקה והתחלתי לפסוע מהצד הרחוק שלה לעבר המצבה,
מדמיינת את כל הסבים והסבתות שנמצאים שם.
מכירה בהם.
אומרת להם תודה.
תודה על היותם. תודה על כך שבזכותם אני קיימת
תודה על כל מה שהם, באמצעות הדורות העבירו אלי.
ועם כל צעד שאני דורכת אני מרגישה את נוכחותם גדלה יותר.
והנעליים נרטבות מהדשא הרטוב
ואני יודעת שבמקום שאני דורכת יש קברים, אני דורכת על קברים
ואני נעה בתוכי בין תחושת חילול המקום לבין תחושת קדושה.
היהדות מלמדת שבתי קברות זה דבר טמא. אבל לא היה שום דבר טמא במקום ההוא. רק שורשים של אנרגיה ושל ההיסטוריה. ההיסטוריה שלי ושל בני משפחתי ושל עוד כמה משפחות.
ולשורשים האלו, אני התחברתי באותם רגעים קסומים.
ואם היה לי אומץ להיות ב- 100% אני, ואם לא היה לי קר, כל כך קר, ואם לא היו לנו עוד 5 שעות נסיעה עד לפאתי ברלין הייתי נשארת שם בבית הקברות, שרה, רוקדת עושה את הטקסים שלי שנובעים מתוכי, טקסים שנובעים מתוך שורשים הרבה יותר עמוקים מהיהדות שבי. טקסים שמבקשים את עצמם לצאת לנוכח מקומות כאלו.
אבל לא היה לי אומץ והיה לי קר והיו לנו עוד 5 שעות נסיעה ובעיקר בעיקר – לא היה לי אומץ.
ובשבועות האחרונים, מאז כתבתי את הפוסט שלי על בודפלד (116/17),
אני לא מצליחה שלא לחבר את הדמיון בכל כך הרבה אספקטים
לקיבוץ שבו גדלתי.
ולמרות שאמא שלי טוענת שרק שם היה מקום,
אני עדיין תוהה, מה בשורשים שלה שלך אותה לנופים דומים
לנופים של השורשים שלה
ולחוויה הזאת של עיירה קטנה שיש בה גם טוב וגם רע
ובעיקר בעיקר, שכדי להצליח – צריך לצאת ממנה.
ברט הלינגר מפתח הקונסטלציה המשפחתית, אומר שככל שאנחנו הולכים רחוק יותר
מההורים שלנו, כך אנחנו מאמצים אותם קרוב יותר לליבנו.
ובעיני, נסתרות דרכי האל,
אבל לחיות בכפר החורש, כל כך קרוב ללחיות בבודפלד
שרק אלוהים, באמת שרק הוא, יודע איך זה קרה.
וכמו שאתם רואים, אני עדיין מעבדת את המסע שלי.
הייתי בטוחה שזה יהיה קל יותר ופשוט ושתוך מספר שבועות קטן אסיים את הכתיבה ואמשיך
אבל המגע עם הטיול נמצא עמוק בתוכי ומתקשה קצת יותר לצאת החוצה לאוויר.
אז הנה, נדבך נוסף יצא לעולם ואולי, רק אולי, הפוסט הזה, ייצור את השקט שאני מחפשת
בין העבר של אבות אבותי לעבר שלי.
לקריאת הפוסטים הקודמים על המסע לגרמניה:
האם אפשר להיות בגרמניה בלי לראות שואה בכל מקום?