אז זהו, חוזרים אחרי 14 יום ברומניה לארץ.
14 יום בהם היינו ביחד 9 שעות בממוצע כל יום: חמי, חמותי, בעלי ואני.
מתכון נפיץ לגמרי לפי כל הדעות (בעיקר הדעה שלי ???? ).
אז איך עברתי את השבועיים האלו בשלום ואפילו נהנתי (מאוד!)?
הנה מה שעזר לי:
- הכנה נפשית.
- על הטיול החלטנו חצי שנה מראש, כך שהיה לי הרבה זמן לבדוק עם עצמי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, מה יעזור לי ברגעי משבר ומה אני צריכה לבקש מהאחרים כדי לצלוח בשלום ובהנאה את המסע וגם כדי להתכונן נפשית להרבה שעות באוטו ולישיבה מאחורה (בן זוגי היקר נהג וחמותי הובילה את המסלול, לכן כבר מההתחלה היה ברור לי שאשב בספסל האחורי).
בחצי שנה האחרונה, היו לי רגעים שממש ראיתי את עצמי יושבת מאחור. כך, שכשזה קרה בפועל, זה היה מוכר.
- תיאום ציפיות עם שאר המשתתפים בטיול.
כאן אני מודה שקצת פישלתי.
אחרי שבדקתי עם עצמי אני רוצה ומה אני לא רוצה שיהיה בטיול, עדכנתי את האחרים.
כנראה שלא עשיתי את זה ממש מוצלח, כי חלק מהדברים שממש לא רציתי שיהיו- כן היו.
ומכיוון, שתוך כדי הטיול מצאתי את עצמי לא מרגישה בנוח להגיד שלא נוח לי (מכל מיני סיבות), הייתי צריכה לבחור דרך הסתכלות ודרך התמודדות חדשה עם הסיטואציה. אז בחרתי להמעיט בחשיבותם של הדברים שלא רציתי שיהיו וכן היו, להתעלם מהם ולא לתת להם מקום (רוב הזמן גם הצלחתי).
מעבר לזה, חשובה ההבנה, שלפעמים מה שאני ממש לא רוצה, זה החמצן (מה שעושה טוב) של מישהו אחר, אז אני לא ממש יכולה לקחת ממישהו אחר את החמצן שלו ולהיות מרוצה. ומה איתו/ה?
-
- וכמובן שגם לקחתי איתי לדרך את ארגז הכלים שלי:
בתמונה: בדי הקונסטלציה, תמציות התדרים של לייף אנרג'י והטושים של הסו-ג'וק
- הא'ופונופונו – שירת אותי המון בדרך ואפשר לי לא להיסחף במקומות נפיצים. ואין כמו לתרגל אמירת "תודה" מול נופי בראשית – זה הכי מזכך ומרגיע שיש.
- תמציות התדרים של לייף אנרג'י – הבאתי איתי תמצית של הגנה, שאם ארגיש שאני לוקחת דברים יותר מדי ללב, אוכל לקחת אותה, ואכן היה יום יום אחד, שבו הרגשתי שאני תיכף מתפוצצת (וזה מאוד לא פשוט, כשאת בחברה ואין ממש לאן להימלט). אז לקחתי את התמצית, עשיתי הגנות אנרגטיות וזה עזר לי להמשיך את היום ביתר קלילות.
- הקונסטלציה. למרות שלקחתי איתי בדים, לא הוצאתי אותם מהתיק אפילו פעם אחת. ויחד עם זאת, לגמרי תרגלתי את הקונסטלציה בדרך.
כמטפלת, יש לי נטייה להתחיל ולטפל ולקחת, בצורות שונות "בעלות" על דברים שקורים. מכיוון שהרעיון לנסיעה המשותפת לרומניה הגיע ממני ומכיוון שזה היה סוג של מסע שורשים (בעיקר לחמותי וקצת גם לי), ומכיוון שאני מטפלת במהותי, כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני רק בת הזוג והכלה. אני לא המטפלת של אף אחד ואני לא מייצגת עבור אף אחד באוטו שום דבר. אני רק האשה של בן הזוג שלי.
למה צריך תזכורת לדברים האלו?
כי זה עושה סדר בתאים במוח ומחזיר אותי לפרופורציות ומזכיר לי מה התפקיד שלי (לטייל ולהינות)
ותוך כדי שאני כותבת, אני מבינה שמה שהכי היה איתי הם המשאבים (מתוך ה- SE).
ב- SE, החוויה הסומטית, אומרים, שכשיש משאבים קל יותר להתמודד עם הקשיים.
ורומניה, אוי רומניה… היא מלאה בטבע ירוק מרהיב ואני אדם בדיוק של טבע כזה.
לא בטוחה שאם היינו במדבר, למשל, הייתי מצליחה כמו מול הירוק הבראשיתי והאין סופי שאפף אותנו.
וחשוב לי גם להזכיר שלא הייתי לבד בטיול הזה.
היו איתי גם חמי, חמותי ובן זוגי וכולנו ידענו שהטיול עשוי להיות נפיץ.
אני מאמינה, שכל אחד, בדרך שלו ועם הכלים שלו – השתדל גם כן לשמור על האנרגיות שלו.
אז איך היה הטיול?
מעולה
נפלא
כייפי
וחוויתי.
רומניה היא ארץ באמת יפייפה.
ותודה לאמא שלי ששמרה על הילדים וגם זה היה כלי כי הייתי שלווה ורגועה בכל הקשור לרווחה שלהם.
כמעט בכל מסעדה שהיינו הזמנו את זה. קוראים לזה ברומניה פפנאש. בארץ היינו קוראים לזה – סופגניה.