הסמיכות הזאת ליום השואה לא עושה עימי חסד.
אני נושאת בתוכי את הכאב של סבתא שלי, ש 200 איש מבני משפחתה נרצחו בטרבלינקה.
כשהייתי בת רבע ל- 17 הייתי בפולין והדלקתי נר על האבנים של כל עיירה שנרצחה בטרבלינקה.
פולין הייתה לי כואבת ושחורה.
והכאב הזה, מתערבב בתוכו עם הרבה דברים אחרים, רגע לפני המסע לגרמניה.
כי השבוע, הזכיר לי ישי, המורה שלי לקונסטלציה משפחתית, שבגרמניה היה גם המון טוב
וזה שלח אותי ללפני חצי שנה, להחלטה שלי לטוס לגרמניה.
כי בעצם, החלטתי לטוס לגרמניה לא בגלל הכאב ולא בגלל הסוף של המשפחה שלי שם
אלא בגלל העושר (כן, כן, ב- ע') הגדול שהיה שם
ובגלל הדרך המדהימה שהסבא רבא שלי, מלפני 5 דורות עשה, מעוני גדול
לעושר רב (הוא היה מליונר!!).
וקרה לי משהו מדהים, כי הרעיון לנסוע לגרמניה נבע מהרצון
להתחקות אחרי השורשים של אותו סבא בשושלת שלי.
אבל אחרי שהחלטתי לנסוע בעקבות אותו הסבא
השדה המשפחתי שלי, זה שמצוי בתת המודע שלי, הזכיר לי
שיש שם גם המון כאב, ואיכשהו הכאב עלה על תחושת השליחות
לנסוע בעקבות ההצלחה.
אז עוד מעט, עוד דקה, אני טסה
להתחבר לשורשים שלי.
לאלו שהיו פטריוטים גרמניים (או פרוסים)
ונפטרו בגרמניה בשיבה טובה (הסבא ההוא נפטר בגיל 80 ומשהו)
וכנראה גם באהבה למולדת וברווחה כלכלית
וגם לאלו שגרמניה בגדה בהם, גרמה להם סבל
ונידתה אותם מתוכה.
אלו וגם אלו חיים בתוכי.
לקריאת הפוסט הראשון: "זמן לעשות שלום עם עצמי"
לקריאת הפוסט השלישי: "נוסעת בעקבות העתיד"
בהצלחה במסע שלך!!! אני אעקוב אחריו.