ישראל – גרמניה – ישראל
המסע הזה התחיל בקושי מאוד גדול. ועדיין, למרות שאני כבר בבית, יש בו דברים שעדיין לא קל לי איתם.
תובנות שקיבלתי, שכל כך שונות מהקונצנזוס הלאומי, עד שנבהלתי כשחשבתי אותן.
אבל אני, שעוסקת בריפוי, מבינה בדיוק את המהות של התובנות האלו. לאורך כל הנסיעה, סיפרתי אותן רק לזיו. מתוך תחושה עמוקה, שאם אשתף אחרים – יסקלו אותי.
יש דברים, שלתחושתי, החברה הישראלית – היהודית, עדיין לא מוכנה לקבל.
אבל מה שווה המסע הזה והגילויים שלי, אם התחייבתי לשתף אותם ואם אני מצנזרת אותם.
אז בצעד אמיץ מאוד מבחינתי, הנה אני חשופה בתובנותי את המסע שלי.
מסע שהיה כואב, היה מטלטל, עדיין לא הסתיים ובמידה רבה, גם היה מרפא.
*נכון, התמונות לא תמיד (בדרך כלל לא) משקפות את ההגיגים שלי, אבל הפעם, במסע הזה, הייתי כל כך מכונסת בתוך עצמי, שכמעט ולא צילמתי. את הרוב זיו צילם
הדבר הראשון שחוויתי, כשנחתנו בפרנקפורט זה פחד. פחד מלדבר בעברית. היה בי דחף כמעט בלתי נשלט לדבר באנגלית, אבל ידעתי שזה מגוחך, שאני אראה מגוחכת ושזיו לא מרגיש כמוני. אז התאפקתי. וטוב שכך, זה אפשר לי להתבונן בעצמי.
התיישבתי לכתוב בזמן שזיו חיכה למזוודות.
בעיני רוחי ראיתי את עצמי בבודפלד, מקום היוולדו של פיליפ פרוידנברג. ראיתי את עצמי בבית הקברות ופתאום תוך כדי הכתיבה אני מבינה.
אני מבינה שפיליפ היה גרמני גאה וכך גם הבן שלו, הרמן, וכך גם הסבא רבה שלי – גדעון.
ואני מבינה, שאם המפלגה הנאצית לא הייתה עולה לשלטון – אני לא הייתי נוצרת.
ואני מבינה, ואני יודעת שזוהי תובנה קשה, שגם לרוע יש שליחות חיובית, ושבמידה מסויימת אני חייבת את חיי לנאצים.
ואפילו עכשיו, כשאני בארץ, תוך כדי כתיבת שורות אלו, כואב לי. כואב לי בחזה לכתוב את זה.
כואב לי להודות בזה אבל ברור לי מעל לכל צל של ספק, שהסבא רבה שלי, היה גרמני גאה ואילולא המפלגה הנאצית הוא היה נשאר גרמני גאה בגרמניה, וסבא שלי, שנולד בגרמניה לא היה פוגש את סבתא שלי, שנולדה בישראל.
ושם, בשדה התעופה בפרנקפורט אני רוצה להגיד תודה לגורל וכן, עם כל הקושי, אני רואה בנאצים כשליחי הגורל. וכמטפלת, במיוחד מטפלת בקונסטלציה משפחתית, אני יודעת כמה ה"ראיית על" הזאת חשובה. כמה זה משחרר וכמה זה מרפא.
ובמיוחד אני יודעת, עד כמה, לראות את הקורבנוּת שנמצאת בתוך המקרבן חשובה ומשנה תודעה.
כי כל מקרבן, היה פעם קורבן. בין אם בחייו אלו ובין אם בהיסטוריה המשפחתית שלו.
ואני יודעת שהמילים האלו קשות.
לא כך חונכו ולא כך גדלנו. ויש בזה משום חילול הקודש לראות את השליחות שברוע.
וחשוב לי גם לכתוב, ששום דבר ממה שעברתי ומהתובנות שקיבלתי לא מפחיתות מעוצמת הכאב ולא נותנות לגיטימציה למעשה.
ויש שם תהליך. ראשית עבורי, אח"כ, כשיוכל, גם עבור העם היהודי.
ואם מילותי כואבות ומכעיסות, אני מבינה. זאת לא הכוונה, אבל אני מבינה ואני אוהבת אתכם ומחבקת אתכם בהרבה קבלה והבנה.
וחשוב לי שוב לציין, שזאת הדרך שלי.
ותוך כדי שאני כותבת, כאן בישראל, אני מבינה גם עד כמה אני חוששת מהתגובות שלכם הקוראים. עד כמה אני לא רוצה לפגוע. עד כמה הדיבור על ריפוי והסתכלות אחרת על מה שקרה, הם טאבו ולדבר מחוץ לטאבו, זה משהו שאני לא רגילה לעשות. לא ככה ברחבי הרשת הגדולה.
ואני מוכנה. למה שיבוא. ברור לי שגם זה חלק מהתהליך שאני עוברת.
וכך, למעשה, אני מתחילה את המסע שלי בגרמניה.
וגם כאן בישראל