הפוסט הזה הוא כעין הקדמה לשאר הפוסטים שיילכו וייכתבו כאן בשבועות הקרובים.
וכבר בעודי כותבת מילים אלו אני מתקשה.
הוא בוער בו לצאת ויחד עם זאת הוא כל כך אישי, כל כך אישי
ואני תוהה מה לו ולעולם. מה לו ולבחוץ
וקול אחר בתוכי עונה – זו את.
מתקשה אפילו להנכיח את המילים על הדף.
איך אומרים את הדברים ? איך מתחילים.
פשוט אשפוך את המילים
אני טסה לגרמניה.
בוודאי אתם אומרים "מה כל כך נורא"
כנראה שכלום, כי עובדה שבכל שנה אלפי ישראלים טסים לגרמניה
אבל אני, מעולם לא חשבתי שכף רגלי תדרוך בגרמניה.
ובעודי כותבת את המילים "אני טסה לגרמניה" עולה בגרוני הבחילה.
וזאת למרות שכבר חצי שנה אני יודעת שאני טסה לגרמניה.
אבל השכל לא יכול לכאב שאני נושאת בתוכי.
לכאבים שאני נושאת כבת של ובעיקר כנכדה וכנינה של.
לא, אין ניצולי שואה בשושלת הישירה שלי.
אבל יש כאב והשפלה וירידה מגדולה ובעיקר – הרבה לא ידוע
וגם אין את מי לשאול.
אני טסה לגרמניה כדי לעשות שלום עם החלק הזה בתוכי שהוא גרמני.
כי עם שאר החלקים – הפולני, הרומני והרוסי אני חיה בשלום כבר 40 שנה.
רק מהחלק ההוא התעלמתי.
אז עכשיו, רגע לפני שאני מסיימת את שנתי ה- 40, שאותה התחלתי בטיול רוחני לאנגליה
אני נוסעת לגרמניה.
אני נוסעת בעקבות סבא שלי, אבא של אמא שלי – משפחת פרויידנברג.
אני נוסעת לפגוש, ולראות בתים ובתי קברות
אני נוסעת לעשות קונסטלציה משפחתית
אני נוסעת לעשות לעצמי הילינג
ובעיקר אני נוסעת כדי לחבר את עצמי לעצמי.
לקריאת הפוסט השני: "אלו וגם אלו חיים בתוכי"
לקריאת הפוסט השלישי: "נוסעת בעקבות העתיד"
כבר פעמים הייתי בגרמניה
פעמים שבתוכי המחשבות
פעמים שנמנעתי כל יכולתי
אולי אולי פעם יהיו לי הכוחות להתמודד
מחכה לקרוא אותך
דרך צלחה
תודה (:
הי יעל,
אני מבינה על מה את מדברת. הייתי שם. היום אני במקום אחר. מאוד סקרנית לעקוב אחר התהליך שתעברי ואחר מה שתבחרי לספר. מאחלת לך נסיעה טובה ושתגיעי לפיוס בתוכך.
תודה (:
אוהבת את הכנות והאומץ. טרם ביקרתי בגרמניה, אבל כדור שלישי לשואה אני יכולה לומר שמנקודת מבטי זה דווקא נחוץ; כדי להתעמת עם העבר ובעיקר כדי להתפייס עם העתיד. מחכה לקרוא את הפוסטים הבאים 🙂
יכולה להגיד, גם מהמרחק, שהביקור בפולין, למשל, עבורי היה מאוד מרפא.
אמנם הייתי בת דקה ל- 18 ולא הבנתי כלום ובכל זאת…
גרמניה מעוררת בי דברים אחרים.
אני טסה כדי להכיר בעבר. חושבת שבתוכי אני מתעמתת איתו כל הזמן והגיע הזמן לשחרר.
ב"אני מאמין" שלי, השחרור נעשה על ידי זה שאני אכיר בעבר ואפגוש אותו בבחוץ ולא רק בבפנים.
שנים לא נסעתי לגרמניה . למרות שבעלי נסע במסגרת העבודה אחרי שעזרתי אומץ.
חזרתי מחוזקת.
חג שמח
הייתי בגרמניה כשהייתי בת 11. שזה לפני 26 שנה. השואה הייתה אז קרובה יותר והדבר שהכי זכור לי היה זה שכל הגרמנים מצד אחד הרגישו צורך להתנצל ומצד שני, הרגישו צורך להבהיר שהם לא היו חלק מהנאצים. זו הייתה תחושה מאוד מוזרה. מקוה שלך תהייה חוויה שונה לטובה ממה שאת מצפה לה.
האמת היא, שאני לא ממש יודעת למה אני מצפה.
דווקא הגרמנים, כגרמנים פחות מעסיקים אותי (לפחות באופן מודע)
וכבר עכשיו יש לי חוויות חיוביות מהם (אני מתכתבת עם כמה במייל).
הלהיות בבית שסבא שלי גדל בו, לישון במלון שבנוי על חורבות בין האופנה של סבא רבה שלי, אלו הדברים שיותר מעסיקים אותי (ועליהם גם אכתוב בקרוב (: )